ופיין ליין.
מאז שאני זוכר את עצמי אני כותב. עוד מהגן. תמיד היה לי ממש חשוב לעשות ברכות יפות, שכל מילה תהיה הכי יפה שאפשר. התחלתי לכתוב בעיפרון. לא היתה לי הבנה בדיוק מה אני עושה או איזשהו ידע, פשוט זוכר את עצמי יושב ומנסה לכתוב… זה לא היה חשוב מה הייתי כותב, זה היה יותר חשוב איך אני כותב, נמשכתי לאסתטיקה שבאותיות.

גם אם הייתי מצייר, הייתי תמיד משלב איזשהו כיתוב ליד. 

תמיד נמשכתי לאותיות ומילים. 

כשהגעתי לבית ספר היה לי כתב ממש יפה, היה לי חשוב שהמחברות שלי יהיו מסודרות והכתיבה תהיה מסודרת ויפה.

 לא ייחסתי חשיבות למשיכה שלי לכתיבה עד שהתבגרתי והבנתי שיש תחום שלם כזה שנקרא קליגרפיה. 

פחות או יותר בגיל 17 התאהבתי בקעקועים. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לסטודיו לקעקועים. הקעקוע הראשון שלי היה קעקוע גדול על הרגל. זה היה פשוט כייף, זה היה משהו אחר. זה היה להתנתק מהכל- חוויה מלחיצה, מרגשת, כואבת, חוויה ראשונית של כאב ואומנות, נסחפתי לתוך החוויה הזאת כמו סוג של טראנס ונהניתי מכל רגע. 

לאורך כל הילדות וגם בצבא אהבתי יצירה – לצייר, לכתוב, לבנות טקסטורות שונות, הייתי מרכיב פזאלים, מודלים, רהיטים, לגו… הייתי תמיד משתדל לא להשתמש בהוראות אלא תמיד להבין לבד איך לעשות את זה. 

אחרי הצבא עבדתי בכל מיני עבודות. לא מצאתי את עצמי והשתעממתי. הבנתי שכשאני משתעמם אני מצייר המון. פתאום חשבתי למה לא להפוך את זה לעבודה שלי- את היצירה.

נרשמתי לתואר בתקשורת חזותית בגיל 26, ושם נחשפתי תוך כדי הלימודים לפונטים, טיפוגרפיה ואותיות ולמדתי את השימוש בהם בתוך קומפוזיציה.

באותה תקופה הייתי בונה אפליקציות ואתרים. זה שעמם אותי כי זה הכניס לי את המוח לתוך מסגרת. אני בנאדם שאוהב לצאת מהמסגרת. 

לפני 6 שנים התחלתי לחשוב ברצינות ללמוד לקעקע. היה מאוד קשה להתקבל אז לסטודיואים לסטאז'. 

אחרי הרבה חיפושים הגעתי למקעקע הקבוע שלי, שלא היה מוכן לקבל תלמידים. הגעתי אליו, ישבנו לקפה ואז הוא הסכים לקחת אותי שאהיה התלמיד שלו. התחלתי איתו מסע של שנה וחצי, שם הוא לימד אותי את רזי המקצוע. 

אני זוכר שקניתי עט מיוחד לקליגרפיה ומאז שהיה לי אותו- לא הפסקתי להתאמן. 

היה לי ממש קשה להכנס לסטודיו, לא הצלחתי להתברג בתוך התעשייה, ולכן המשכתי ביצירה שלי במדיומים אחרים.

לפני 3 שנים נפתחה אצלי פוסט טראומה ישנה שמקורה בהרבה אירועים אישיים שונים שעברתי במהלך החיים. לאורך שנתיים שלמות של התמודדות, מקור השקט היחידי שהיה לי היה כשיצרתי וכתבתי.

לפני שנה וחצי גיליתי את אומנות הרחוב והקליגרפיה בתוך האומנות הזאת. עבדתי בבית דפוס, ככה הכרתי הרבה אמנים. אחד האמנים שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו לעבודה ולצייר על קיר בתל אביב. הצטרפתי והתאהבתי.

משם התגלגלתי לבד, הייתי הולך לבד לחפש קירות שאפשר לצייר עליהם.

לצד האומנות רחוב שהפכה להיות יותר ויותר מרכזית בחיי, המשכתי לחפש סטודיו להתברג בו. יצרתי קשר עם "דיו", נפגשנו לקפה, והשאר היסטוריה 🙂

את ההשראה אני מקבל מהסביבה שאני נמצא בה, טקסטים וכתיבה בעברית, ערבית ואנגלית מהתקופה הגותית. 

לעיתים פשוט נותן לרגש לקחת את המושכות וליהנות מהזרימה של הקו

התחלתי לקעקע לפני 6 שנים אך מתפרנס מכך כמקצוע עיקרי רק בשנה וחצי אחרונות.

אני אוהב ליצור דברים עם משמעות, משהו מיוחד ובעל השפעה. לדעתי למילים יש הכי הרבה השפעה על אנשים, זה הדבר הכי חזק שיש. לכן אני נמשך אליהן כל כך. 

פרוייקט אחד משמעותי שזכור לי הוא שבאתי לצייר קיר בסטודיו של מקעקע קולגה. זה היה כמה ימים אחרי שהכלב שלי נפטר. הייתי שבור, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ורציתי להוציא את כל העצב הזה החוצה. בחרתי לעשות שם כיתובי קליגרפיה שיוצאים מתוך סדק בקיר.

אני הייתי שבור, לכן שברתי גם את הקיר. בתוך היצירה אני בשקט, אני בפוקוס. 

מה שאני אוהב באומנות עם קירות זה שאין מגבלה לתנועה, לקו…
בקעקועים אני חייב לחשוב על מגבלות הגוף אבל כשאני מקבל קיר חלק אני יכול "להתפרע".

בקעקועים אני תמיד מנסה להביא את חוסר הגבולות לידי ביטוי, תוך כדי שאני נשאר נאמן לגבולות וקווי הגוף. 

מה אני הכי אוהב בחיים? קעקועים, כתיבה, בשר, לאהוב את החברים הסביבה ואת לירז, בת זוגתי שתחיה. 

אהבה באומנות: בעיקר עבודות אבסרקטיות וraw שמכילות הרבה רגש בתוכן ויצירות אומנות שהזרימה והצבעוניות שלהם תופסות לי את העין

כתיבה כאילו לקלגרף*