במהלך השירות הצבאי שלי נפצעתי בתאונת צניחה. בעקבות אותה תאונה התאשפזתי בבית לוינשטיין שנתיים והייתי מרותק לכיסא גלגלים. התאונה גרמה לי לחשוב על כמה שבריריים החיים וכמה חשוב לנצל כל רגע ולעשות רק את מה שבאמת עושה לי טוב ונכון.

הקול הזה ליווה אותי במהלך השיקום, לאחריו, ועד היום. זה מה שגרם לי ללכת ללמוד ברצינות אנימציה.

לאחר הלימודים התחלתי לעבוד בדיילי ג'וב בתור אנימטור ומעצב גראפי: הייתי מעצב דמויות למשחקים, עיצוב סצנות לפרסומות וקליפים למוזיקה. 

היה לי ממש חשוב להתפתח מקצועית. באיזשהו שלב הרגשתי שאני יותר בטוח בעצמי מבחינה אומנותית, ומהכיוון השני הרגשתי שהאומנות שלי הופכת להיות רפטטיבית ורובוטית – כל הזמן ביקשו ממני את אותו הדבר, לא היה מקום לחידוש… אותו הקול מפעם "מצא אותי" שוב והתחלתי לשאול את עצמי: האם אני באמת עושה את מה שאני אוהב? 

כשהרעיון של ללמוד לקעקע עלה, פתאום נדלק בי ניצוץ מחדש. קניתי את כל הציוד, התחלתי להתאמן לבד בבית. ראיתי שאני נהנה מזה מאוד, ואז החלטתי לקחת את זה צעד קדימה ונרשמתי לקורס הכשרת מקעקעים ב"דיו". הצטיינתי בקורס, ואיך שסיימתי אותו "חטפו" אותי לעבוד בסטודיו 🙂

מה נותן לי השראה? – אומנות קלאסית. דה וינצ'י – מעריך, מעריץ. גם בגלל סגנון הציור שלו וגם בגלל סיפור החיים שלו.

מעבר לזה – סרטים, מוזיקה, ספרים. בעיקר ספרי מתח, קומיקסים והעצמה אישית.