כשחזרתי מהודו לארץ הייתי בן 27. קיבלתי כאפה, נכנסתי לדיכאון…"התעוררתי" בגיל 30.

התחלתי לטפל בעצמי, החלטתי לצאת מהמירוץ של לנסות להשיג דברים לפי רשימת צ'ק ליסט (ראה ערך: השנים שלי בבצלאל), אבל עדיין רציתי להשאר במעגל האומנות ולכן התחלתי לעבוד בבית מלאכה לצילום לאומנות גבוהה. במסגרת העבודה שם עברו אצלי בידיים יצירות אומנות של אמנים היסטוריים – קית' הרינג, קאוז, נובויושי אראקי ועוד רבים…

אחרי 3.5 שנים הבנתי שאני ליטרלי נמצא בשולי המסגרת של האומנות. נמאס לי לראות אומנות של אחרים. נמאס לי למסגר אחרים, רציתי לחזור וליצור בעצמי.

כשחשבתי על האופציה של להיות מקעקע – אתה יכול ליצור את האומנות שלך, אתה משמח אחרים ויוצר עם הלקוחות שלך ביחד ואתה מקבל כסף על לעשות משהו שאתה אוהב.

החלטתי ללמוד באופן מקצועי ולכן פניתי לקורס הכשרת מקעקעים ב"דיו". כמה חודשים אחרי שהקורס הסתיים מצאתי את עצמי בחזרה בסטודיו- הפעם בתור מקעקע מהשורה 🙂 

 עושה גראפי, מושפע מאיורים של שנות השלושים יפני/ טראדישנאל, אולד סקול וכל מה שמוזר ויפה בתכלס 

חשוב לי שהקעקועים שלי יעשו משהו ללקוחות- יצחיקו אותם, יגרמו להם להרגיש קשוחים יותר, מושכים יותר או כל דבר שיעלה בהם חיוך ויעלה להם את הביטחון העצמי.